אני זוכרת שבתחילת האימהות שלי, מצאתי את עצמי מתבוננת מהצד על ההורות שלי ומנסה לגבש לעצמי את "ההורות שלי" כשבחוץ היו שלל קולות, עצות ושיטות כיצד לנהוג בילדים ולפעמים  הקשבתי לעצות האלו אפילו שהן לא הרגישו לי מדוייקות רק בגלל שלא סמכתי על עצמי כאמא חדשה, אחר כך הבנתי שהיה עדיף להקשיב לאינטואיציה שלי . 

אחרי מספר פעמים שבהם הבנתי שחשוב יותר שאקשיב ללב שלי ולתינוקת שלי החלטתי לבקש ליווי מהמדריכים הרוחניים שמלווים אותי כדי שהם יעזרו לי להבין איך להקשיב לילדים שלי. גם במצבים שבהם הרגשתי ייאוש או חוסר אונים, תמיד היה לי עוגן לחזור אליו ולהיזכר דרכו במשמעות התפקיד שלי כאימא שלהם. ככל שהעמקתי לחדד את ההבנה הזאת, כך גם החלטתי לשאול את המדריכים מה הם השיעורים של הילדים שלי בעולם ומה השיעור שלי מולם . זה חידד אותי ואיפשר לי לעזור להם לעזור לעצמם. והרי בסופו של דבר כולנו יודעים שעדיף לתת חכות ולא דגים וכשהחכות הללו מחוברות לעולמות של מעלה, בחיי אפשר לעשות מזה מטעמים ולגדל ילדים מחוברים לכוחות שלהם. אז הנה המסקנות האישיות שלי לגבי מה הם התפקידים שלנו כהורים. 

 אני תמיד אומרת לילדיי שלהורים יש שלושה תפקידים: לאהוב אותם, ללמד אותם ולהגן עליהם.

כשאנחנו אוהבים אותם הם לומדים גם לאהוב את עצמם ויש גם איזה מקום בלב בתוכנו שמעבר לאהבה אליהם, מאוד אוהב גם לאהוב אותם. כי איזה קסם זה להתבונן בילד או בילדה שלנו מגלים משהו חדש, מתרגשים מחבקים מכל הלב. לאהבה הזאת יש כמה מעגלים בהם היא מקיפה אותנו וככל שאנחנו מתמסרים אליה יותר ויותר, היא מהדהדת אצלם ואצלנו שוב ושוב. האהבה שאני מדברת עליה היא אהבה שאינה תלויה בדבר, זה אומר ללמד אותם שהם אהובים גם אם הם לא עושים את מה שמבקשים מהם, גם אם אני מאוד כועסת וגם אם הם יגידו לי דברים קשים, היא אהבה לילדינו פשוט מעצם קיומם, זאת אהבה שפועמת בנו כתדר ולא כרגש ומתוך כך היא משרה מעצמה על כל הסביבה שלנו (אם לא קראתם את המאמר שלי על אהבה כתדר אני מצרפת קישור בתגובה הראשונה)

כדי שהילדים שלנו  יאהבו את עצמם,  אנחנו צריכים גם כן, לאהוב את עצמנו. אם אנחנו כהורים נרד על עצמנו, מה ימנע מהילדים שלנו לא לרדת על עצמם ולחשוב דברים רעים על עצמם . 

אחד הדברים שאני אוהבת לעשות כדי לאפשר לילדים שלי להעמיק את האהבה שלהם לעצמם זה, ללחוש להם באוזן במיטה לפני השינה שאני אוהבת אותם אינסוף ושתמיד אני אוהב אותם ,שיש להם לב זהב, שאני מאמינה בהם ושכל מה שהם ירצו הם יצליחו ושאם הם יצטרכו את העזרה שלי אני אהיה לצידם. לשמחתי, הם כבר מכירים את המשפט ומדקלמים אותו יחד איתי ולי זה עושה נחת.

 התפקיד השני שלנו כהורים, הוא ללמד אותם. כלומר, לאפשר להם ללמוד מכל דבר, בעצם אנחנו מלמדים אותם את הדברים הבסיסיים, דברים יומיומיים ומתוך כך פותחים להם מרחב עצום ללמידה בכוחות עצמם.

 ואם תשימו לב כמה פעמים יצא לכם להיות מופתעים ממשהו שלא ידעתם שהילד או הילדה שלכם יודעים, אז תגלו שילדים יכולים אפילו "ללמוד מהאוויר" אם מאפשרים להם. כלומר, ככל שאנחנו מעניקים להם מרחב ובסיס ללמידה, כך הם ייקחו את זה משם אל העולם שלהם ויעשו מזה מטעמים, כך הם יגדלו להיות סקרנים, חוקרים ומגלי עולמות. ואם זה שוב מזכיר לכם את העניין של חכות במקום דגים, אתם בהחלט צודקים.

 החלק השלישי הוא להגן עליהם. אבל זה חלק מאוד טריקי מכיוון שהמילה הגנה מקפיצה אצלנו מיד את הפן המסוכן, השומר מכל משמר ולפעמים אפילו הצד שחרד ומוכן לקחת על עצמו לפתור לילדיו כל מצוקה ובלבד שהשקט והשלווה יחזרו במהרה. אבל אין בכך הגנה, אלא החלשה של היכולת של ילדינו לבנות לעצמם מנגנוני התמודדות וצמיחה בריאים. יש קו והוא בכלל לא דק שעובר בין הגנה על הילדים לבין לאפשר להם ללמוד את השיעור שלהם מתוך התנסות וחיכוך גם עם קשיים ומורכבויות.