בדיוק כמו שאני רואה אנשים.
הוא עמד מולי, דיבר איתי, ואני דיברתי איתו.
התרגשתי כל כך , חשבתי שכולם טעו והוא לא מת
רצתי לאמא שלי ואמרתי לה:
“אמא, אמיר לא מת. הוא כאן.”

אבל אמא שלי לא ראתה אותו.

רק אני.
בהתחלה חשבתי

שזה דבר נורמלי

מבחינתי פשוט דיברתי עם אמיר.
אבל בבית הספר זה כבר היה סיפור אחר.
כשהייתי אומרת שהוא כאן,

אנשים הסתכלו עליי מוזר.

רצו להעביר אותי לחינוך מיוחד

ואמא שלי נלחמה שלא יעבירו אותי
אמא שלי פחדה וביקשה ממני רק דבר אחד:

לא לספר על זה לאף אחד.

וכך במשך שנים חייתי עם מציאות שאי אפשר היה להסביר.

אמיר היה הראשון שלימד אותי איך העולם הזה עובד.
אבל כשהייתי בת 19

הוא נעלם.
הוא התגלגל חזרה אל העולם שלנו,

ואני נשארתי כאן.

לבד.
עם סימנים…

עם תחושות…

עם מסרים שלא הבנתי.

זה היה הרגע שבו יצאתי למסע להבין מה קורה לי.
ורק אז נחשפתי למילה:

תקשור.
ופתאום הבנתי.

זה מה שאני עושה.
אבל דווקא ברגע שהבנתי את זה

הגיע גם הפחד.
כי עכשיו אני כבר לא ילדה שמדמיינת.
אם אספר על זה

אנשים לא יגידו שיש לי דמיון.

יגידו שאני משוגעת.
ואולי אפילו יחשבו שצריך

לאשפז אותי.
ובאותו זמן המסרים לא הפסיקו להגיע.

לא רציתי לראות מה אנשים יכתבו.
הלב שלי דפק.
הייתי בטוחה שזה הרגע שבו כולם יחשבו 

ש –איבדתי את זה
שיצחקו.

 שישפטו אותי.

שזה יהרוס לי את החיים.
עברו כמה ימים

ורק אז העזתי לפתוח שוב את הפייסבוק.
ומה שראיתי שם…

לא היה בכלל מה שדמיינתי.
מלא הודעות.
אנשים כתבו לי:
“איך ידעת בדיוק מה אני עוברת עכשיו?”
“המסר הזה הגיע אליי בדיוק ברגע שהייתי צריך אותו”
“הקשבתי למסר ובכיתי ואני אפילו לא יודעת למה”

הם שאלו שאלות,

רצו להבין יותר.
ואפילו אנשים מחו״ל פנו אליי וביקשו:

שאתרגם את המסרים לשפות נוספות.
באותו רגע הבנתי

המסרים האלה לא הגיעו רק בשבילי.

הם הגיעו כדי לעבור דרכי הלאה.
ומאז זה פשוט המשיך לגדול.
אנשים ממשיכים להצטרף ולשתף
והיום כבר יותר מ-15,000 אנשים מקבלים את המסר השבועי.