היי אהובים, לפני כשבועיים עברנו את חניכת ראש חודש תמוז, אני עדיים חושבת עליה כי היה שם המון מידע שריגש אותי , החניכה חוויתי תובנה עמוקה על משמעות האחדות. הרגשתי כמו גל בים, נע בין רעיונות ותחושות, ופתאום הבנתי משהו חדש על הקשר העמוק בינינו כבני אדם.

אז מהי באמת אחדות? האם זו רק מילה שאנחנו משתמשים בה בזמנים קשים, או שיש לה משמעות עמוקה יותר?

כשאנחנו חושבים על אחדות, בדרך כלל אנחנו מדמיינים איך כולם מתגייסים יחד במצבי חירום. אבל האם זו אחדות אמיתית? או שזו רק תגובה זמנית למצב? בחניכה, גיליתי שאחדות אמיתית היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית.

בחניכה נתנו לנו כדוגמא את הקשר בין אם לעובר. זוהי דוגמה מושלמת לאחדות אמיתית. הגוף כולו פועל למען היצירה החדשה, ללא תנאים וללא דרישות. האם נותנת מעצמה באופן מוחלט, לא מפחד או צורך, אלא מעצם מהותה.

תחשבו על זה, במשך תשעה חודשים, גוף האם עובר שינויים מדהימים. כל מערכות הגוף שלה – הדם, הנשימה, אפילו המוח – משתנות כדי לתמוך בחיים החדשים שמתפתחים בתוכה. היא לא מבקשת דבר בתמורה. היא לא יודעת מי יהיה התינוק הזה, מה יהיה אופיו, איך ייראה. ובכל זאת, היא נותנת הכל.

אבל הסיפור לא נגמר בלידה. בתשעת החודשים שאחרי הלידה, קורה משהו מעניין. האם לומדת להכיר את התינוק כישות נפרדת. היא מגלה שיש לו רצונות משלו, אופי משלו. והיא לומדת לתת לו את המרחב לגדול ולהתפתח בדרכו הייחודית.

זה תהליך מורכב. מצד אחד, האם עדיין נותנת מעצמה ללא גבול – בהנקה, בטיפול, באהבה. מצד שני, היא לומדת לשחרר, לאפשר לתינוק להיות מי שהוא. זו צורה אחרת של אחדות – אחדות שמכבדת את הייחודיות של כל אחד.

עכשיו, בואו נחשוב על זה ברמה החברתית. האם אנחנו, כחברה, מסוגלים להגיע לרמה כזו של אחדות? האם אנחנו מוכנים לתת מעצמנו באופן מלא, לא רק לקרובים לנו, אלא גם לזרים, ואפילו לאלה שפגעו בנו? זו שאלה מאתגרת, אבל חשוב לשאול אותה.

הדרך לאחדות אמיתית היא ארוכה ומורכבת. היא דורשת מאיתנו לשחרר תפיסות ישנות, להיות גמישים יותר – לא רק במחשבה, אלא גם בלב ובנפש. זהו תהליך של לידה מחדש, בדיוק כמו שאם חווה התחדשות אחרי לידה.