אחת השאלות שאנשים שואלים אותי הרבה כמתקשרת – ותמיד עם קצת היסוס – היא:

"רקפת, את יכולה לדעת אם הנשמה של… בסדר? טוב לו? איפה הוא עכשיו?"

ביום הזיכרון – אני רוצה לדבר על זה בגלוי.

מה שרואים מהצד שלהם

שנים שאני מתקשרת, ויש דברים שחוזרים שוב ושוב כשנוגעים בנשמות שעזבו, ובמיוחד אלה שנפלו צעירים.

הם לא בכאב.

הם לא תקועים. הם לא כועסים. הם לא עצובים שעזבו.

כי הנשמה יוצאת מהגוף. הגוף חווה כאב, שיחרר ואז הנשמה ממשיכה.

מה שיש להם זה אהבה ורצון לעזור לנו. הם בתנועה. בצמיחה. בהמשך – רק בצורה אחרת.

הם רוצים שיהיה לנו טוב. שנחיה. שנשמח. שנמשיך.

רגע הצפירה מהצד השני

פעם אחת שאלתי את המדריכים על רגע הצפירה – מה קורה שם מנקודת המבט שלהם.

מה שהגיע אלי היה ממש מרגש.

"זה כשאנחנו הכי קרובים אליכם."

כשמיליוני אנשים עוצרים בו-זמנית ומחשבתם הולכת לאותו מקום, זה יוצר משהו. כמו גשר. כמו חיבור שנפתח לרגע.

והם באים לתמוך בנו. מחבקים אותנו. ורגע הצפירה הוא אחד הרגעים שבהם הם הכי קרובים.

מה הם רוצים שנדע

הם לא רוצים שנרגיש אשמה שאנחנו חיים. ממש ההיפך. הם שמחים שאנחנו כאן.

הם מכירים ברגעים החשובים. בחתונות. בלידות. בהצלחות. הם שם.

האהבה ממשיכה. בכיוון הזה – היא לא יכולה להיגמר.

שלושה דברים שאפשר לעשות היום

לעצור באמת. לא רק שהגוף עוצר בצפירה. לנשום. לתת לרגע להיות מה שהוא.

לדבר אליהם. בראש. בלב. בקול אם רוצים. פשוט לומר: "אני זוכר/ת אותך. אני אוהב/ת אותך." הם שומעים.

לשאל את עצמי איך אני בוחר/ת לחיות. "במותם ציוו לנו את החיים". השאלה היא מה אנחנו בוחרים לבנות, ליצור, להיות.

כתבו לי בתגובות – מי אתם זוכרים היום?

בחיבוק,
רקפת ❤️