לאהוב את עצמי כמו שאני, לאהוב את האחר כמו שהוא

התקופה האחרונה במדינה פוגשת כל אחד מאיתנו בכל מיני אופנים. זמני משבר, אפילו כאלה קולקטיביים או לאומיים, נוטים להעלות בנו תחושות שקשורות דווקא לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו. בימים אלו, קצת כמו בתקופת הקורונה, אני רואה פתאום אנשים רבים שעושים שינויים בחייהם, מגיעים לתובנות חדשות, נחשפים לכאבים חדשים, ועושים עבודת התפתחות מואצת שפחות מתאפשרת בשגרה ועכשיו מוצאת את דרכה ובאה לידי ביטוי ארצי בעקבות המדינה. בכל פעם שקורה משהו גדול, בין אם זה ברמה הארצית או העולמית, אני רואה את הרצון של אנשים לצמוח. זה כמו עוד ביטוי של הדחף שלנו לשרוד ולהתפתח. וזה תמיד מזכיר לי שהתפתחות אישית והתפתחות גלובאלית הולכות יד ביד ושאנחנו הפרטים שמרכיבים את העולם שלנו ומחליטים איך הוא ייראה. 

ולכן החלטתי, בפעם המי-יודע-כמה, לכתוב עוד מאמר על חמלה ואהבה עצמית. אני מרגישה שמיוחד בימים כאלה, לאור המציאות מולה אנו ניצבים, מדובר באחד הנושאים שבהם הכי חשוב לעסוק, ובאחד המכאובים שהכי חשוב לרפא. 

אהבה עצמית- יותר מטרנד חולף?

אהבה עצמית היא אולי אחד הנושאים הכי ״חמים״ בעולם ההתפתחות האישית. כולם רוצים אותה, כולם צריכים אותה, כולם מנסים במודע או שלא במודע להשיג אותה, ועדיין  היא הרבה פעמים מתחמקת מאיתנו. 

לשאלה ״למה כל כך קשה לנו לאהוב את עצמנו?״ יש המון תשובות, החל מהפסיכולוגיה והאמונות המשפחתיות שגדלנו עליהן דרך הנורמות שמכתיב לנו העולם שלנו מגיל ינקות ועד שלל טראומות שונות ומשונות שכל אחד מאיתנו חווה, המבנה המוחי שלנו, ועוד, ועוד, ועוד. 

במאמר של היום אני רוצה להתייחס למשמעות של אהבה עצמית, המצרך שהפך למן אבן חן נדירה שכזו, שהינה נחלתם של מעט מדיי אנשים. 

התשובה לשאלה ״למה אנחנו זקוקים לאהבה עצמית?״ היא כמעט מובנת מאליה. מי לא רוצה להרגיש טוב ונינוח בתוך עצמו ועם מי שהוא? ועם זאת, לעיתים נראה כי אנחנו לא תמיד מתעכבים ומתעמקים על הסיבות המהותיות ביותר שבגללן חשוב כל כך שנצליח לחוש אהבה וחמלה אמיתיות כלפי כל החלקים שלנו. 

החוץ הוא שיקוף של איך שאני מרגישה כלפי עצמי- הגבול הדק בין מחויבות לעצמי למחויבות לסביבה

סיבה אחת ללמה חשוב לאהוב את עצמנו הינה השיקוף שהמציאות החיצונית מייצרת לנו, אשר חלק גדול ממנה מתבסס על מה שקורה דווקא אצלנו בפנים. הרבה אנשים מסתובבים בעולם בתחושה שאין להם שום השפעה על מה שקורה להם או על מה שקורה מסביבם. אך למעשה, הרגשות, המחשבות ודפוסי הפעולה שמתרחשים אצלנו בפנים, בין אם במודע או בתת המודע, מעצבים את המציאות באופן משמעותי במיוחד. 

מעבר לעיקרון חוק המשיכה, האומר כי דומה-מושך-דומה, ושהתחושות והמחשבות שלנו הם תדרים שמושכים לנו עוד ועוד מהם ובכך מייצרים מציאות חיצונית שמאמתת אותם, יש לכך עוד סיבה שהינה פשוטה בהרבה ואינה קשורה רק לפיזיקה הקוונטית- אלא לאחריות האישית של כל אחד מאיתנו כלפי עצמו וכלפי הסביבה שלו. הדברים שמתחוללים בתוכנו בהכרח גורמים לנו לפעול בצורות מסוימות. אדם שפועל מתוך אהבה לעצמו לא רק ימגנט לעצמו עוד אהבה מהסביבה בעזרת כוח המשיכה, אלא ישנה סבירות גבוהה שהוא יעשה פעולות שיגרמו לאחרים לחבב אותו ולרצות לתת לו אהבה בחזרה.

פעמים רבות, אנו מתבלבלים בין נתינה שנובעת אהבה עצמית אמיתית, לבין נתינה שנובעת מתוך ריצוי ופחד מבידוד או נטישה. יחס תמיד גורר יחס, והפנים תמיד מעצב את החוץ, זאת אומרת שאם אנחנו פועלים מתוך תחושה של חוסר באהבה עצמית, אפילו אם אנחנו עושים את כל הדברים ה״נכונים״ ומצטיינים בלגרום לאנשים לחבב אותנו- בפנים, זה מרגיש ריק וחסר. 

ציינתי קודם לכן את המילה ״אחריות״. לפי איך שאני רואה את זה, אחריות קשורה לאהבה עצמית בשני אופנים:

הראשון, הוא ההבנה שלמרות שהרבה פעמים אנחנו לא שמים לב עד כמה אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו עדיין מעצבים את המציאות שלנו בהתאם לכך. לכן, חשוב להבין שבמרבית המקרים כאשר אנו מרגישים בודדים, דחויים, שעושים לנו עוול, שלא רואים אותנו וכדומה, הסיבה האמיתית לכל הדברים הללו היא שאנחנו מבודדים את עצמנו, דוחים את עצמנו, עושים לעצמנו עוול, ולא רואים את הצרכים והרצונות האותנטיים שלנו, מתעלמים מהם ובכך יוצרים בתוכנו תחושה שאנחנו לא שווים מאמץ. 

השני, היא ההבנה הרחבה והקולקטיבית יותר שציינתי קודם לכן, על פיה כלל העולם הגדול והמורכב שלנו עשוי פרטים, פרטים. אנחנו בגופנו, רוחנו ונשמתנו, עודנו הפסיפס שמצייר את פני העולם שלנו. האיכות של הפרטים תקבע באיזה עולם אנחנו נחיה. על החשיבות הגדולה הזו, אסביר בפסקאות הבאות.

לאהוב את עצמי באמת- איך זה מרגיש ומה זה אומר

כגילוי נאות אני אתחיל את הפסקה הזו בכך שאומר שאינני מתיימרת להיות גורו לאהבה עצמית, שראתה את האור, פתרה לחלוטין את כל העניינים שלה ונותנת לעצמה את מה שנכון לה בכל רגע נתון. אני מאמינה שלאהוב את עצמנו זו משימה מאתגרת, שפוגשת אותנו בכל מיני רגעים ובכל מיני שלבים משתנים בחיים. בתחושה שלי, אהבה עצמית היא דבר שצריך לטפח ולעבוד עליו, כמו זוגיות. למרות זאת, יש כמה ״סימפטומים״ שזיהיתי כמזוהים עם אהבה עצמית, וגם כאלה שלא. 

לא כולם חייבים לאהוב אותי- זה אולי הסממן הכי בולט לאהבה עצמית, במיוחד בקרב אלו הַמֵּרָצִים מבינינו, שמרגישים שטובתם ורצונם האישי לעיתים קרובות מבוטל על ידי הצורך הפנימי שלהם לתת לאחר את מה שהוא רוצה וצריך אפילו אם זה בא על חשבונם. היכולת לחיות בשלווה עם הידיעה שלא כל מי שפוגש בי מחבב אותי או אפילו גרוע מכך לא אוהב אותי בכלל , היא אבן דרך חשובה במסע לאהבה עצמית אמיתית. כאשר ההבנה שזה שמישהו לא אוהב אותי או לא מרוצה ממני לא מאיימת על הקיום הפסיכולוגי שלי, אני מבינה שמצאתי סוג של שלמות בתוכי, שמאפשרת לי לחיות בשלום עם כל החלקים שלי, בדגש על אלו שאולי פחות מסבירים פנים. היכולת להבין שיש בי חלקים טובים וגם פחות טובים, מבלי לנסות כל הזמן לשנות אותם ורק להכיל אותם, הם סימן חזק לאהבה עצמית. 

אין לחץ- כבני אדם, יש לנו צורך באישור חברתי. הצורך הזה תבוע עמוק במהותנו האנושית, ועל פי אמות מידה מתחומי המוסר והפסיכולוגיה החברתית, הצורך הזה לא חיוני רק לשם ההישרדות והתפקוד האישי של כל אחד מאיתנו- אלא לצורכי התפקוד וההישרדות של החברה כולה. אם לכל בני האדם לא היה אכפת מסביבתם כלל (תופעה ההולכת וגדלה בעולמנו הגורמת לניתוק פיזי ומנטלי אחד מהשני), העולם היה מקום עצוב מאוד, ואפילו מסוכן. אבל, וזה אבל גדול, צורך מופרז באישור חברתי (שזו התופעה הקיימת מהצד השני שצוברת תאוצה בעולם הפייסבוק והאינסטגרם למשל), מחרב את היכולת שלנו לאהוב את עצמנו. קראתי לסעיף הזה ״אין לחץ״, כי סימן בולט לאהבה עצמית אמיתית השוררת בתוכנו, היא היעדרה של חרדת קיום הקשורה להאם מישהו אוהב אותי, והאם החברה מאשרת אותי. (כמובן שלא מדובר על אגואיזם או גילויים של חוסר רגישות וחוסר אמפתיה לסביבה שלנו.) בסעיפים הבאים נבין בדיוק כיצד אהבה עצמית אמיתית מייצרת באופן טבעי בדיוק את ההפך מאלו. מה שבטוח, הוא שגם לתלות שלנו באישור החברתי, צריך להציב גבולות נכונים ובריאים.