ב 26.7.22 חזרתי ממסע של שלושה שבועות בפרו. זה היה מסע לא פשוט מכיוון שהמדריכה שלנו היתה חולה והדברים לא הלכו חלק כמו שתכננו במקור.  יצא שהרבה מאוד מהלוגיסטיקה נפלה עליי ועל שותפתי למסע. שתינו הבנו מהר מאוד שאין 'פוס משחק', "זה מה שזה" אני תמיד אומרת בכל הזדמנות ומתכוונת לכך שלא תמיד יש לי את האפשרות לומר שאני רוצה להפסיק עכשיו את המשחק ואני לא יכולה לשנות את הסיטואציה, אבל אני כן יכולה לבחור איך להסתכל על זה ולהחליט איך ועד כמה זה מנהל אותי.

 פרו היא מקום מיוחד מאוד ויש בה אנרגיות עוצמתיות. יש לזה משמעות רבה מכיוון שכשאנחנו עוברים חניכה, אנחנו עוברים כמו מעין 'מסע כומתה' שלפעמים הוא מאוד לא פשוט ודורש מאיתנו תעצומות נפש והתבוננות פנימית על מנת לעבור אותו. כשאני מבינה שאני לא יכולה לעצור את המסע כעת וללכת לדרכי, אני מגייסת את האנרגיה שלי, את כל הכוחות הפנימיים שלי ואת האמונה שלי על מנת להתגבר על רגעי המשבר ולהמשיך את הדרך. המצב הוא נתון ואני לא באמת יכולה לשנות אותו ולכן אני מקבלת אותו כמו שהוא כי "זה מה שזה".

האמת נמצאת במרווחים שבין הדברים

אחד הדברים המשמעותיים שקרו לנו בפרו היו כאשר הגענו למקום מסוים עם אגם יפהפה ונוף עוצר נשימה. ירדנו מהאוטובוס והלכנו להצטלם ולראות את הנוף. תוך כמה רגעים בודדים הרגשנו כאילו אנחנו נהדפים לאחור בידי יד נעלמה. החוויה הייתה יוצאת דופן בעוצמתה, מסוג הדברים שלא חווינו לפני כן באופן הזה. בשלב הזה ניגש אלינו המדריך ושאל אותנו מדוע אנחנו מתפרצים למקום. עמדנו כולנו בשתיקה, הרי לא התפרצנו אלא ניגשנו כולנו יחד על מנת להצטלם ולצפות בנוף. 

"לא ביקשתם את רשותו של המקום להיכנס אליו" אמר לנו המדריך בטון נזיפה קל. בשלב הזה הוא הוציא מהתיק שלו עלי קוקה, ויצר טקס אנרגטי שבו הוא מבקש רשות מהמקום להיכנס בשעריו תוך שהוא קורא בשמות ההרים שסביבנו: מאצ'ו פיצו ואפו ורוניקה. בהמשך נפגשנו עם מדריכים נוספים שעשו את הטקס הזה ואת בקשת הרשות האנרגטית בכניסה למקומות שהגענו אליהם. 

בפרו יש התייחסות מכבדת לאנרגיה של הדברים. לתפיסתם, האדם אינו מביא ומנחיל את האנרגיה שלו במקום אליו הוא מגיע, אלא מתחבר לאנרגיה של המקום עצמו. האדם הוא אורח במקומות בהם הוא מבקר והוא מתנהג ככזה. כשאנחנו מבינים את ההבדל המאוד חשוב הזה, אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להתפרץ אל מקום מסוים, אנחנו צריכים להיות בתשומת לב ולכבד את האנרגיה שכבר נמצאת במקום עוד לפני שהגענו אליו. מכאן גם הגיעה בקשתו של המדריך כשירדנו מהאוטובוס ובהמשך, כשנסענו למאצ'ו פיצ'ו, קיבלנו הזדמנות להעמיק את המסר הזה.

לפני שהלכנו למאצ'ו פיצ'ו קיבלנו מסר. אל תסתכלו רק על ההרים אלא גם על הרווחים שבין ההרים, שבין האבנים, במרווחים ישנה אנרגיה שמאפשרת לנו לנוע ממקום אחד למקום אחר ויש שם שערים שנפתחים, כשכל שער שאנחנו עוברים בו, יש לו משמעות. המרווחים הללו הם אלה שמאפשרים את המעברים שאני מבצעת גם בחיים. זה אומר שאני לא סגורה במקום אחד, אלא נמצאת בתנועה וכשאני עוברת ממקום אחד למקום אחר, למקום החדש יש את האנרגיה שלו ואליה אני רוצה להיות בתשומת לב. 

אנחנו רגילים כל כך להיכנס ולצאת מבלי לתת את הדעת על המעברים שאנחנו עושים, הפרואנים אומרים: "רגע לפני שאני עובר למקום חדש אני מתבונן ברווח הזה שבין המקום שהייתי בו למקום אליו אני הולך ואני מבקש להכין את הגוף שלי לכך שהוא הולך לקבל אנרגיה חדשה. הדבר דומה לברכות שאנחנו מברכים על האוכל לפני שאנחנו אוכלים אותו. אנחנו עוצרים ונותנים תשומת לב ומודים על האוכל שאותו אנחנו מכניסים לגופנו, אנחנו גם מכינים את הגוף שלנו לכך שאנרגיה חדשה הולכת להיכנס אליו. 

המרווחים שבין ההרים, בהם התבקשנו להתבונן לפני שהגענו למאצ'ו פיצ'ו, הם השערים שבהם האמת נמצאת ואין לנו אפשרות לומר אחרת מזה. ההר אומר לנו "הנה הר" או במילים אחרות "אתה לא יכול להתעלם מהבעיה" המרווח שבין ההרים אומר לנו "יש לנו אפשרות לשנות את התוצאה" אם תסתכלו על המרווחים שבין ההרים ולא רק על ההרים.

אתם מכירים את הזוגות שנמצאים הרבה שנים יחד ונפרדים כי הם מרגישים שמשהו לא עובד להם יותר, ולאחר תקופה מחליטים לחזור להיות יחד? אני מסתכלת על הדברים מנקודת מבט של מערכות יחסים כי בעצם זה מה שיש לנו גם במציאות. אנחנו נמצאים כל העת במערכת יחסים עם האנרגיה שסביבנו וגם עם תהליכים נוספים שעוד נעבור במהלך החיים. 

אם אנחנו מסתכלים על אותה זוגיות שהייתה במשבר והתפרקה, אנחנו רוצים לעצור ולשאול מה לא עבד ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב. אם יש ביכולתנו לעשות דבר כלשהו כדי לשנות ולשפר את הזוגיות זה מצוין, אבל אם לא, עלינו להיות אמיתיים, להבין שבאופן המסוים שבו הדברים התנהלו עד כה, לא הצלחנו לגרום לדברים לעבוד ונשאל מה יגרום לזה לעבוד. ייתכן ונצליח ויתכן שלא נצליח. אבל אנחנו מתבקשים להסתכל לא רק על הבעיות שהיו בקשר הזוגי הזה אלא גם המרווחים, על המקומות בהם אולי היתה אפשרות למצוא פתרונות יצירתיים והם לא הגיעו מכיוון שהזוג הסתכל כל העת רק על ההרים, על הבעיות ולא על מה שכן אפשרי לעשות למרות הקשיים והבעיות שישנן.  כך בדיוק קורה גם בתהליכים המתרחשים בחיים שלנו אנחנו מתבקשים לקחת אחריות על חיינו וזה אומר שאנחנו לא מסתכלים רק על הבעיה אלא על האפשרויות שיש בידינו לפתור את הדברים ולהיטיב עם עצמנו ועם הסובבים איתנו. 

אחד המסרים החשובים שהגיעו אלי הרבה אחרי שחזרתי מפרו היו להסתכל על המרווחים שבין הכוכבים, כי שם נמצאת הבריאה. כאשר אני מביטה לשמים אני באופן אוטומטי מתבוננת בכוכבים. אם נסתכל בין הכוכבים נראה הרבה חושך. בחושך הזה, במרווחים בין הכוכבים במקום הזה שבו אני לא רואה ולא מבינה עד הסוף שם נמצא הבורא. כל עוד אנחנו יכולים לראות את המרווחים האלה ואני יודעת ששם נמצא הבורא אנחנו נרגיש מוגנים. 

הבריאה היא לא משהו מוגדר והיא עצמה נמצאת בכל הדברים האחרים שאנחנו לא מצליחים להגדיר, בדברים שאנחנו לא מעניקים להם משמעות. הבריאה עצמה היא אינסוף של תדרים, חיבורים ורשתות. דווקא כשאנחנו בשינוי ותנועה, דווקא בתקופות בהם אנחנו מרגישים שאנחנו במקום ארעי שלכאורה לא נותן לנו ביטחון, דווקא אז אנחנו לגמרי מוגנים. כי הטווח של השינוי הוא המרווח שקיים בין המעברים. אם אני נמצאת בבית אחד וצריכה לעבור לבית אחר, אם אני בהריון וצריכה ללדת וממתינה את החודשים הבאם עד ללידה, שם יש מרווח ושם אני יכולה לזהות את הבורא. לרוב אנחנו מפחדים מהזמן הזה כי שם אנחנו צריכים לקבל החלטות גדולות, ולפעמים אנחנו מקבלים החלטה ונבהלים ממנה. אבל ההבטחה נמצאת בדיוק במקום הזה והיא אומרת לנו שכל עוד אנחנו נראה את הבריאה במעברים הללו, במרווחים שאין לנו את היכולת להגדיר אותם, אנחנו נהיה מוגנים. 

כשאנחנו בתהליכי שינוי הרבה פעמים אנחנו מרגישים קטנים, חסרה לנו הקרקע והיציבות. ההתבוננות על הטבע ועל מה שמסביבנו מאפשרת לנו את ההבנה שאנחנו גם כן חלק מהדבר העצום והאינסופי הזה. כשאני מביטה לשמיים, אני מרגישה קטנה אבל אני גם עצומה. ההתבוננות הזאת מאפשרת לי להבין את הגודל והעוצמה שלי והיא מאפשרת לי להתחבר לעוצמה שקיימת בטבע. דווקא אז, כשאנחנו בתוך שינוי, מבקשים מאיתנו: "תרימו את העיניים ותזכרו שאתם חלק מהדבר הזה. ועד כמה שהדבר הזה גדול גם אנחנו גדולים ואנחנו חלק מהדבר העצום הזה."