המשואה היא פשוטה למרות שהיא נראית מורכבת – כשאנחנו מוכנים לקבל מאחרים אנחנו מעניקים להם תחושה של שמחה, חסד, נדיבות והשתתפות. 

לרוב האנשים קל הרבה יותר להיות בעמדת הנותן ולא בעמדת המקבל. אפשר להבין את זה, לכאורה אנחנו בטוחים שלהיות בעמדת הנותן מלווה בתחושה של שמחה ונדיבות כפי שכתבתי לפני רגע. אם כך אנחנו מרגישים בעת שאנחנו מעניקים מעצמנו, חשוב שנאפשר את התחושות האלו גם לאחרים. אנחנו יכולים לאפשר להם את זה  כאשר אנחנו מסכימים להיות בסיטואציה בה אנחנו בעמדת המקבלים ולא הנותנים. 

נתינה וקבלה הן תדר של שפע וצריך לשמור אותו באיזון. כשאנחנו רק  נותנים אנחנו גם מתרוקנים מהר יותר ואנחנו גם נמצאים בעמדה לא מאוזנת. אדם שלא מסוגל לקבל מאחרים ועסוק רק בנתינה עלול לגלות שהוא מופעל מהאגו שלו ועל ידי כך הוא שומר על עצמו בעמדת עליונות, גם אם אינו מוכן להודות בכך. אדם שתופס קבלה כחולשה, מפספס את חדוות הקבלה ויותר מכך, מפספס את העובדה שבהסכמתו לקבל, הוא הסב עונג ושמחה לאדם אחר. 

"כשאנחנו נותנים לאדם אחר אנחנו מתאהבים בו", אנחנו חולקים איתו אנושיות עמוקה והבנה שכולנו בלי יוצא מהכלל נמצאים פעם במקום המקבל ופעם במקום הנותן. ככל שנסכים להתמסר גם למקום שמוכן לבקש עזרה, שמוכן לקבל מאחרים, כך נרבה טוב בעולם ונגדיל את מעגלי השפע והשמחה בחיינו.

אני מזמינה אתכם להסתכל פנימה אל תוככם ולבדוק האם הנתינה והקבלה שלכם מאוזנת? או שאולי אתם יותר בנתינה מאשר בקבלה.  כמה באמת אתם מוכנים לקבל עזרה מאחרים, כמה אתם נבוכים כאשר מישהו מושיט לכם יד ומציע עזרה או מציע פשוט להעניק לכם משהו ממנו. 

אם אתם מזהים את המבוכה אצלכם בכל פעם שאתם עומדים בפני קבלת משהו ממישהו, עיצרו, קחו נשימה עמוקה וזיכרו שכאשר אתם מקבלים, אתם מעניקים לאדם אחר משמעות, שמחה, חסד ואהבה. 

ואולי יותר קל לכם לקבל מאשר לתת, בדקו עם עצמכם מה יאפשר לכם לאזן בין השניים ושתפו כאן 

מחכה לשמוע את התשובות שלכם

רקפת