מה בעצם צריך לקרות כשאנחנו בצד המקבל? 

הדבר השלישי שעלינו לקבל הוא את ההבדל בין להיות בנתינה שהוא מצב של עשייה doing לעומת מצב של קבלה שהוא מצב של שהייה being . בחיים יש מחזוריות עשייה , שהייה, למידה ושוב להתחלה לעשייה וכן הלאה. העניין הוא שלהרבה אנשים קשה להיות במצב של השהייה אבל הוא המצב שבו אנחנו עוברים טרנספורמציה משמעותית.  כשאנחנו בשהייה אנחנו יכולים ללמוד הרבה מאוד על עצמנו לדוגמא להתבונן אל העבר ולגלות מה הביא אותנו להיות מי שאנחנו היום, אלו דברים שינינו בעצמנו מאז הפעם האחרונה שהיינו בשהייה, מה האמת החדשה שלנו לגבי מי שאנחנו רוצים להיות ומהן האמונות והאורך חיים שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו כדי להגיע לשם. 

שימו לב שזה לא שלב של עשייה , זה לא שבו אנחנו יוצרים לוח חזון או תכניות לעתיד זה שלב מוקדם יותר, זה השלב שבו אנחנו מזהים מה הבסיס הרגשי והמנטלי שאנחנו מבקשים להכניס לחיים שלנו ויכול להיות שחלק מהדברים כבר קיימים ואנחנו רק מדייקים אותם. 

הדבר הרביעי הוא לקבל עזרה מאנשים אחרים ואולי אפילו לבקש את העזרה שזה הרבה יותר מאתגר. כשאנחנו במצב בו אנחנו צריכים לקבל עזרה השלב הזה הוא קריטי כי ללא היכולת לעבור אותו בעצם לא התקדמנו. 

העניין הוא שכשאנחנו בשהייה מה שנראה מהצד כמנוחה, אנשים אחרים מתאמצים עבורנו ואנחנו מרגישים חסרי אונים ולא נעים לנו מאותם האנשים שעושים עבורנו אז אנחנו נוטים לצמצם את הצרכים שלנו כדי לא להכביד ואז אנחנו למעשה נשארים מתוסכלים כי לא קיבלנו מענה לצרכים שלנו. 

כשתחושות של חוסר נעימות עולות ויחד איתם מגיע הצורך לצמצם את הצרכים שלנו

יש  3 דברים שאנחנו יכולים לעשות שיעזרו לשנות את המצב:

1. הודיה – להודות על האנשים המדהימים שיש לנו בחיים שבאים לעזרתנו .

2. לחייך – לחייך מהלב ודרך העיניים בכל פעם שהם עוברים לידנו או מדברים איתנו כך שהם ירגישו את הכרת הטוב שאנחנו חשים לא רק מהמילים שלנו אלא מהלב שלנו.

3. להתחזק – להגיד לעצמנו בלב שיש לנו זכות שהאנשים האלו בחיים שלנו ושעכשיו אנחנו במנוחה ויהיו ימים בהם המצב יהיה הפוך ונוכל לגמול להם עבור הטוב שהם נותנים לנו ועכשיו עלינו לנוח ולהתחזק כדי שהיום הזה יגיע . 

אחת התובנות הכי גדולות שהיו לי בימים האלה קשורה לחניכת ראש חודש תשרי בה הבורא הכניס אותנו לגן העדן ואמר לנו "את כל זה נתתי לכם ואתם בחרתם להעניש את עצמכם ולצאת מכאן רק כדי שתוכלו להוכיח שאתם ראויים לחזור."  

ההבנה שלי הייתה שאת השפע הגדול ביותר שזה החיים שלנו וכל מה שקיים בהם קיבלנו במתנה מהבריאה וברגע שבו הנשמות בחרו "לצאת" מגן עדן כאילו אמרנו לבריאה תודה אבל לא תודה אני אסתדר מכאן לבד. 

כשבעצם גם עכשיו אנחנו חיים בתוך היצירה של הבריאה ולא תמיד שמים לב לזה. 

גם עכשיו בכל רגע נתון אנחנו מקבלים עזרה והכוונה מהבורא, מהמלאכים ומישויות האור , אז אולי במקום להגיד "לא תודה, אני אסתדר לבד" נגיד "תודה על התמיכה והבריאה המשותפת."

אשמח לשמוע מה דעתכם ואם יש לכם תובנות נוספות

שתהיה לנו שבת של קבלה ומנוחה,

רקפת.